החלטה בתיק פר"ק 1853-05

מונחת בפני בקשתו של הנאמן להסדר הנושים של אליעזרוב ראובן ובניו יהלומים בע"מ (להלן: "הנאמן"), לממש בטחונות שנתנו בעלי השליטה בחברה (להלן: "החייבים"). זאת, נוכח העובדה כי הפרו את התחייבויותיהם ולא עמדו בתשלומים שהושתו עליהם במסגרת ההסדר. החייבים מתנגדים לבקשה, וטוענים כי היא אינה מעוגנת בלשון ההסדר, וכי היא עשויה לפגוע שלא בצדק הן בהם והן בצדדי ג' - רעיותיהם, וכן הנושים הנדחים.

1.         השאלה המשפטית העומדת בבסיס המחלוקת שבפני, נוגעת למעמדם ואפשרויות הפעולה של בעל התפקיד הממונה על הסדר נושים שהופר. עניין לנו בהסדר נושים אשר חולק לשני שלבים: במסגרת השלב הראשון, הוטל על החייבים לשלם סך של 40% מסך חובותיהם, ואילו בשלב השני סך נוסף של 20%, וזאת בהתאם ללוח המועדים שנקבע בהסדר.

בנסיבות המקרה, אין חולק כי החייבים לא עמדו בהסדר הנושים, ועד כה לא שילמו אלא כ-20% מהחובות (קרי, כמחצית מן הסך לפרעון בשלב הראשון), וזאת חרף העובדה כי חלפו שנים מאז תום המועד לכך ; אי-עמידה זו של החייבים בהסדר הביאה למספר מחלוקות בין הצדדים, כאשר החייבים טוענים בתוקף כי נסיבות שאינן בשליטתן הביאו לכך כי לא עלה בידם לגייס את הסכומים הנדרשים. על רקע זה, התעוררו אף בעבר מחלוקות בין החייבים לנאמן, וזאת על רקע בקשות של הנאמן לממש ערבויות וליטול נכסים כפי שאפשרו לו הוראות ההסדר במקרה של הפרה. בהחלטותי הקודמות, נעתרתי לבקשות הנאמן, וזאת תוך הבהרה כי אי-עמידה בהסדר נושים, כמו גם הפעלה של סנקציות חוזיות נשוא ההסדר, אינה תלויה באשם או זדון מצד החייבים ; הסדר נושים, בעיקר הסדר אשר פורש תשלומים על פני תקופה, הינו (כמוהו ככל חוזה אחר) חלוקת סיכונים וסיכויים - ובהעדר הוראה מפורשת לסתור, משהתממש סיכון המוטל על החייבים והביא אותם לכדי הפרה דה-פקטו של ההסדר, אין הם יכולים לגלגל את הסיכון שהתממש על כתפי הנושים דווקא.

2.         המחלוקת שבפני דומה, במידה רבה, למחלוקות שנידונו בעבר.

            עניינה הינו גורלם של נכסים ששועבדו כבטוחה לביצוע ההסדר, וזאת תוך דגש על השלב השני. בטוחות אלו, מוסדרות בסעיף 8 של הסדר הנושים, אשר קובע כי מדובר ב בטוחה לביצוע השלב השני . שלב, בו אמורים להפרע בין היתר הנושים הנדחים, חלקם נושים בעלי קרבה משפחתית לחייבים.

לטענת הנאמן, נוכח העובדה (עליה כאמור אין חולק) כי החייבים לא עמדו אף בשלב הראשון, הרי אין ספק כי לא עמדו אף בשלב השני, וספק אם יגיעו אליו כלל ועיקר. החייבים, לעומתו, טוענים כי משמעות הבקשה הינה ביטול דה-פקטו של הסדר הנושים, או למצער שינויו (באשר הוא מבקש לממש את הבטוחות נשוא שלב ב' במסגרת שלב א'), והדבר דורש את הסכמת הנושים הנדחים, וכן הסכמת רעיותיהם אשר אף להן זכויות בנכסים. מוסיפים החייבים וטוענים, כי קבלת הבקשה תפגע פגיעה לא מוצדקת בנושים הנדחים, אשר אמורים היו להפרע בשלב השני.

לאחר שעיינתי בבקשה, ניתנת החלטתי זו.

3.         השאלה הראשונה אשר יש לדון בה, נוגעת לאופציות הפתוחות בפני הנאמן, וזאת על רקע הפרת הסדר הנושים. לעניין זה אעיר, כי טיעונם של החייבים מתעלם ממושכלת יסוד העומדת לא רק בבסיס דיני הסדר הנושים, אלא בבסיס דיני חוזים בכלל. משהופר חוזה (ואין ספק כי החייבים מצויים כיום במצב של הפרה, אף אם אין "אשם" סובייקטיבי בצידה), הרי משקיימות מספר אפשרויות חוזיות או סעדים לבחירה כתגובה על אותה הפרה, הרי הזכות לבחור באיזה דרך לנקוט מסורה לנפגע ההפרה, ובוודאי שלא למפר . זאת, כמובן, אלא אם כן החוזה עצמו קובע במפורש אחרת, דבר שאינו מתקיים בנסיבות המקרה שבפני.

יוצא, כי אף אם אכן עומדת לנאמן הזכות לעתור לבית המשפט לביטול החוזה, עקב אי-עמידת החייבים בתשלומים, הרי שבשלב זה, אין הוא עותר לכך, אלא תחת זאת מבקש להשית על החייבים "סנקציות" שקבועות בחוזה הסדר הנושים עצמו: כך היה בעבר, בעניין נטילת היהלומים נשוא החוזה ומכירתם בעצמו, וכך אף כעת, בבקשתו לממש את הבטחונות נשוא סעיף 8 להסדר.
די בכך, כדי לדחות את טענת החייבים כי הנאמן "מנסה בדיעבד לבטל את ההסכם"; במלוא הכבוד הראוי, אין החייבים זכאים לשים מילים בפי הנאמן או לפרש באורח 'יצירתי' את טענותיו. אכן, הנאמן מצהיר, ובצדק, כי ההסדר הופר הפרה יסודית; אלא שבקשתו הנוכחית אינה עותרת אלא לתגובה המצויה בדלת אמותיו של חוזה ההסדר - מימוש בטחונות.

אי לכך, אין לי אלא לבחון, האם מהלך זה של הנאמן הולם את הוראות ההסדר כפי שהן כעת ; רק אם יתברר כי הוראות ההסדר אינן מאפשרות את מימוש הבטחונות, יהיה מקום לדון בשינוי הוראות ההסדר או לשלח את הנאמן לכנס אספות נושים. נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואבהיר: הסדר הנושים הנוכחי, כמוהו כרוב-רובם של החוזים מסוג זה, נוקט בקני מידה אובייקטיביים לחלוטין בכל הנוגע לקיומו או הפרתו, וזאת בלא כל הוראה הקושרת אותו לשאלות סובייקטיביות של אשם מצד החייבים (לעניין זה של בחינה אובייקטיבית של הפרה והחלת סנקציות נשוא ההסדר, ראה גם האמור בפירוט רב בפש"ר 644/97, בש"א 9021/02 בעניין סוכנות שמרלינג).

4.         טרם אגש להכרעת המחלוקת לגופה, מן הראוי לדחות על הסף טענה נוספת שמעלים החייבים, ולפיה מימוש הבטחונות תלוי בהסכמת בנות זוגם וצדדים מקורבים נוספים.

לעניין זה, הרי ראשית : מן הבחינה הטכנית - בכתב השעבוד עצמו ובשאר המסמכים הרלוונטיים לבטחונות ואשר מהווים את התשתית ה"טכנית" למימושם האפשרי, אין כל התניה הדורשת הסכמה מיוחדת שכזו.

שנית , וחשוב אף יותר לטעמי: קבלת טענתם של החייבים, היתה מעמידה למעשה את סעיף הבטוחות על ראשו, והופכת אותו - למפרע - ל"בטוחה על תנאי" שאינה בטוחה אמיתית כלל ועיקר. אין צורך להכביר מילים, כי במידה ואכן נדרשה הסכמה של אותן בנות זוג בכדי לרשום שעבוד, הרי שזו ניתנה בעת שנחתם ההסדר (או שמא טוענים החייבים כי הם עצמו הונו למעשה את הנושים או את בנות זוגם, בשעבדם נכסים משותפים בלא הסכמתן? לחייבים פתרונים), ומשהסכים שותף או בעל זכות כלשהו בנכס לשעבד אותו כערובה לביצוע הסדר, הרי מכללא הסכים לכך כי הבטחון אכן ימומש, אם תקום עילה חוזית למימושו. שאם לא כן, עיוותנו באחת את דיני הבטוחות, והפכנו אותן חסרות ערך; זאת, באשר מה ערכה של בטוחה, אם בידי רעיית החייב זכות וטו על מימושה? אם אכן כאלו הם פני הדברים, הרי שהיה על החייבים להתכבד ולהבהיר זאת בטרם החתימה על ההסדר , ולא ב"רגע האמת" לאחר הפרתו.

יוצא, כי בטענה זו של החייבים אין מאומה, ואין לי אלא להצר על עצם העלאתה.

5.         עתה אדון בטענה המרכזית שמעלים החייבים לגופו של עניין.

על פי טענה זו, הרי נוכח העובדה (עליה אין חולק) כי הבטוחות נשוא הבקשה מיועדות לשלב השני של ההסדר, הרי מימושם בשלב הראשון של ההסדר אינו נתמך בהוראות הסדר הנושים (ומכאן אף הטענה כי הנאמן מנסה לשנותו דה-פקטו), ופוגע פגיעה לא ראויה ואסורה בנושים הנדחים, אשר אמורים היו להפרע במסגרת השלב השני.

            לעניין זה אעיר; אמנם ההסדר מחולק לשני שלבים, וזאת מטעמים של סדרי הקדימויות והחלוקה שנקבעה בו. אלא, שחרף זאת אין להתעלם מן המושכלה היסודית כי בסופו של יום מדובר בשני חלקים של אותו מכלול חוזי , ולא שני חוזים נפרדים הבאים זה אחר זה. זאת, כאשר כל הצדדים להסדר הינם צדדים לכל  המכלול החוזי, ואין נפקא מינא כמה הם נפרעים באיזה שלב של ההסדר.

            יוצא, כי נסיונם של החייבים לטעון כי אין מקום למימוש הבטוחות של שלב שני במסגרת אי-עמידה בשלב הראשון, יכולה היתה לכל היותר לעמוד מקום בו עסקינן היה באמת בשני חוזים נפרדים הבאים כרונולוגית בזה אחר זה, כאשר לכל היותר מהווה קיומו וסיומו המוצלח של החוזה הראשון כתנאי מתלה עבור כניסתו של השני לתוקף. אלא, שכפי שהערתי קודם לכן, לא כזה הוא המקרה שבפני. עניננו הוא בהסדר נושים אחד , אשר שלביו הינם שלבים חוזיים פנימיים הנובעים מסדרי הקדימה שנקבעו בו; שהרי, אם לא תאמר כן, נגיע לתוצאה אבסורדית לפיה כל הסדר נושים יהפוך ללא הסדר אחד, אלא קובץ חוזים נפרדים לכל קבוצת נשיה.